האפיפיור: האוכריסטיה היא נבואה לעולם חדש, מאגואיזם לאהבה
מאת לינדה בורדוני
האפיפיור פרנציסקוס הזמין את הנוצרים ״שוב לטעמו של הלחם, כיוון שבזמן שקיומנו עלי אדמות מתכלה, האוכריסטיה מוחילה להבטחת התחייה ומנחה אותנו לחיים החדשים שמבלעים את המוות״.
בדרשתו במיסה שנערכה לרגל לסיום הקונגרס האוכריסטי הלאומי ה-27 בעיר מָטֶרָה שבדרום איטליה, הרהר האפיפיור בקטע הבשורה עפ״י לוקס המספר על האיש העשיר ועל אלעזר העני שקיווה לשווא, לאכול מהפירורים הנופלים משולחנו של הראשון. (לוקס ט״ז, 19-31).
״הבשורה שזה עתה שמענו אומרת לנו שלא תמיד חולקים לחם על שולחן העולם; הוא לא תמיד נודף את ניחוח האחדות; הוא לא תמיד נבצע בצדק״, כך אמר.
בהזמינו את המאמינים להרהר בתיאור הדרמטי אותו אנו שומעים מישוע במשל זה, המציג אותנו מצד אחד עם ״איש עשיר לבוש בבגדי ארגמן ושש, המתהדר בשפע שלו״, ומצד שני ״איש מסכן, מלא בפצעים, השוכב ליד הדלת בתקווה לאכול את הפירורים הנופלים מהשולחן ההוא״, אמר האפיפיור, כי מול הסתירה הזו, עלינו לשאול את עצמנו מה שואל אותנו תקדיש סעודת האדון, ״מקור ופסגת חיי הנוצרי”?
גדולת האלוהים
ראשית, הוא הסביר, סעודת האדון מזכירה לנו את גדולת האלוהים. האיש העשיר במשל אינו פתוח ליחסים עם האלוהים: ״הוא חושב רק על שלומו, על סיפוק צרכיו, על הנאה מהחיים. הוא משמח את עצמו וסוגד לעושר הארצי, הוא סגור בעולם הקטן שלו. מרוצה מעצמו, שיכור מכסף, המום מהבל, אין מקום בחייו לאלוהים כי הוא סוגד רק לעצמו״.
אין זה מקרי, המשיך, שאיננו אומרים את שמו: אנו קוראים לו 'איש עשיר' כי זהותו נובעת מהרכוש שברשותו.
האפיפיור אמר שזו מציאות עצובה שאנחנו ממשיכים לראות היום ״כשאנחנו מבלבלים בין מה שאנחנו עם מה שיש לנו. כשאנחנו שופטים אנשים לפי העושר שלהם, התארים שלהם, התפקידים שהם נושאים או התוויות על הבגדים שהם לובשים״.
ולהיפך, המשיך האפיפיור פרנציסקוס, לעני יש שם: אלעזר, שפירושו ״אלוהים עוזר״.
״למרות מצבו, מצב של עוני ודחיקה לשוליים, כבודו שלם כי הוא חי בקשר עם האלוהים. יש משהו מאלוהים בשמו, ואלוהים הוא התקווה הבלתי מעורערת של חייו״, אמר.
בהזמינו את המאמינים לשים את האלוהים במרכז, אמר האפיפיור כי ״אם אנו סוגדים לעצמנו, אנו מתים בחנק של האני הקטן שלנו; אם אנו סוגדים לעושר של העולם הזה, הם משתלטים עלינו ועושים אותנו לעבדים; אם אנו סוגדים לאלוהי הנראות ונשתכר מהביזבוז, במוקדם או במאוחר החיים ימסרו לנו את החשבון״.
במקום זאת, הוא הוסיף, כאשר אנו דבקים באדון ישוע הנוכח בסעודת האדון, אנו מקבלים גם ״מבט״ חדש לחיינו: ״אני לא הדברים שברשותי וההצלחות שאני מצליח להשיג; ערך חיי לא תלוי בכמה אני יכול להשוויץ, והוא גם לא פוחת כשאני נכשל ונופל״.
אהבה לאחינו ואחיותינו
מלבד גדולת האלוהים, המשיך האפיפיור, סעודת האדון קוראת לנו לאהוב את אחינו ואחיותינו.
הלחם הזה, הוא אמר, הוא תקדיש האהבה. ״המשיח הוא שמקריב עצמו ובוצע את עצמו עבורנו ומבקש מאיתנו לעשות את אותו הדבר.״
האיש העשיר מהבשורה נכשל במשימה זו וכאשר בסוף ימיו האדון משנה את גורלו, הוא מבחין לבסוף באלעזר, אך אברהם אומר לו: ״תְּהוֹם גְּדוֹלָה נִקְבְּעָה בֵּינֵינוּ לְבֵינֵיכֶם ״ (לוקס ט״ז, 26).
״עתיד נצח שלנו תלוי בחיים הנוכחיים האלה: אם נחפור תהום בינינו לבין אחינו, אנחנו 'חופרים את קברנו׳ העתידי״, הסביר האפיפיור פרנציסקוס.
הסיפור של ימינו
האפיפיור זעק על העובדה שהמשל הזה הוא עדיין הסיפור של ימינו: ״העוולות, אי השוויון, החלוקה הלא שוויונית של משאבי כדור הארץ, ההתעללות של החזקים בחלשים, האדישות לקריאות העניים, תהום שאנו חופרים כל יום ובכך דוחקים לשוליים״, אמר, ״לא יכול להשאיר אותנו אדישים״.
והוא קרא לנוצרים להכיר בכך שסעודת האדון היא הנבואה לעולם חדש, נוכחותו של ישוע היא זו שמבקשת מאיתנו להתחייב לחזרה בתשובה אמיתית: ״מאדישות לחמלה, מבזבוז לשיתוף, מאנוכיות לאהבה, מאינדיווידואליזם לאחווה״.
כנסייה אוכריסטית
האפיפיור אמר שכנסייה אוכריסטית חייבת להיות מורכבת מנשים ומגברים ״שנבצעים כלחם עבור כל אלה הלועסים בדידות ועוני, עבור אלה שרעבים לרוך ולחמלה, עבור אלה שחייהם מתפוררים כי השמרים הטובים של התקווה חסרו.״
זוהי כנסייה, המשיך, הכורעת ברך לפני האוכריסטיה ומשתחווה לאדון הנוכח בלחם, אך ״יודעת גם להתכופף בחמלה לפני פצעי הסובלים, מרימה את העניים, מנגבת את דמעות הסובלים, העושה מעצמה לחם של תקווה ושמחה לכולם״.
ובהתייחס לנושא הקונגרס, האפיפיור הזמין את הנוכחים ״לשוב לטעמו של הלחם״, כי בעוד אנו רעבים לאהבה ותקווה, או שאנו נשברים על ידי ניסיונות וסבל החיים, ישוע הופך למזון המזין ומרפא אותנו.
שליחי האחווה
״בואו נשוב לטעמו של הלחם, כי בעוד שעוולות ואפליה נגד העניים ממשיכים להתרחש בעולם, ישוע נותן לנו את לחם השיתוף ושולח אותנו מדי יום כשליחי אחווה, צדק ושלום״, כך אמר.
״הבה נשוב לטעמו של הלחם כדי לזכור שבזמן שהקיום הארצי הזה שלנו אוזל, האוכריסטיה מוחילה להבטחת התחייה ומנחה אותנו לקראת החיים החדשים המבלעים את המוות״, אמר, והזמין את הנוצרים לשוב אל טעם הלחם בכל פעם שהתקווה דועכת ואנו מרגישים את בדידות בליבנו, עייפות פנימית, ייסורי החטא, והפחד שלא להצליח״.
