יום חמישי הגדול: האפיפיור עורך מיסה כריזמלית ורוחץ רגליי אסירים
כתב הוותיקן ניוז
בבוקרו של יום חמישי הגדול, ערך האפיפיור ביחד עם הקרדינלים, הבישופים, העוזר הכללי של הוד קדושתו וסגן העוזר לבישופות של רומא, ביחד עם כוהני הדת הנוכחים ברומא את סעודת האדון.
במהלך המיסה, חידשו הכוהנים את הבטחותיהם מיום הסמכתם ובנוסף בורכו שמן משיחת החולים, שמן משיחת הקטכומנים, ושמן המשיחה לתקדיש חתימת רוח הקודש.
רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי
״רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי״ (לוקס ד: 18). בציטוט זה, המציין את תחילת הבישור של ישוע, ״בראשיתו נמצאת רוח הקודש״ כך אמר האפיפיור בתחילת דרשתו. שכן ״בלי רוח הקודש אין חיים נוצריים, וללא משיחתה, אין קדושה.״, ציין פרנציסקוס. הכנסייה הקדושה מלמדת אותנו שרוח הקודש הוא ״הַמְּחַיֶּה״.
בהמשך הזכיר האפיפיור לנוכחים שביום חג זה של הולדת הכהונה, נכיר בכך שנוכחות רוח הקודש היא המקור, החיים והחיות של כל כוהן.
ועוד הוסיף האפיפיור שאל לנו להשאיר את הרוח מחוץ לבית, להשאיר לה רק תחום מצומצם של דבקות, אלא לשימה במרכז. ״בכל יום עלינו לקרוא: ׳בואי, כי ללא כוחך, אנו אבודים׳״, כך הדגיש.
פרנציסקוס הזהיר את הכוהנים מלהסתגר בעצמם ולהסתפק ב״להסתדר״, כי הדבר מוביל לאובדן ניחוח המשיחה, ללב שמתכווץ ולא מתרחב, ללב מאוכזב ובכך הם מסתכנים שזהותם ככוהנים, כרועי קהילות, תפגע והם יהפכו לפקידים.
אם הכוהנים יאפשרו לרוח האמת לפעול בהם, אמר האב הקדוש, הם ישמרו את משיחתה, כי ״אי האמיתות השונות שעמן אנו מתפתים לחיות, יתגלו באור״, שכן הרוח ״המנקה את הטמא״, תציע ללא הרף לכוהנים ש״לא לטמא את משיחתנו״.
הרמוניה, אף היא נושא אותו הגדיש האפיפיור, היא לא סתם מעלה בין אחרות ועלנו לשמר אותה ברמה האישית, כיוון שהיכן האנשים ימצאו הרמוניה אם הם רואים את הכוהנים לא מרוצים, מבקרים עם אצבע מאשימה?
״בשם האלוהים, עלינו לקבל בברכה ובסליחה, תמיד!״
כן הזהיר האב הקדוש מפירוד, פיצול או חוסר באהבה ובאחדות וגינה כוהני דת החיים חיים כפולים או בצביעות.
לסיום דבריו הודה האפיפיור לכולם על שירותם, על מעשים טובים נסתרים, על המחילה והנחמה הניתנים בשם האלוהים, על כהונתם הרצופה בקושי גדול, בחוסר הבנה ובהכרת תודה מועטה.
החיים יפים כאשר אנו עוזרים אחד לשני
אחר הצהריים נסע האפיפיור לפרברים של רומא על מנת לערוך את סעודת האדון בבית הסוהר לקטינים קָזַאל דֶל מָרְמוֹ.
הצעירים, בני 14-25, שהשתתפו במיסה הגיעו מרקעים שונים. עשרה נערים ועשר נערות, ביניהם שני בני סינטי, וכן מקרואטיה, סנגל, רומניה ורוסיה, ומייצגים מסורות שונות של האמונה.
בדרשתו, שלא נכתבה מראש, התמקד האפיפיור בבשורה המספרת לנו שישוע, יום לפני ייסוריו, רחץ את רגלי תלמידיו במחווה של ענווה ושירות, פעולה שבימים ההם הייתה מבוצעת בידי עבד.
האפיפיור הסביר כיצד החיים יכולים להיות יפים אם היינו מחקים את מחוותו ורוחו בחיי היום-יום. עוזרים אחד לשני, במקום ללכת בעקבות דרכי העולם שהם דרכי רמייה וניצול של הזולת. עזרה אחד לשני, אפילו דרך מחוות אנושיות פשוטות, נובעת מטוב לב, כך אמר, והיום ישוע מבקש ללמד אותנו ומעודד אותנו להיות ״טובי לב״.
קריאה לעזור אחד לשני
לסיום, האב הקדוש הסביר שמחוות רחיצת הרגליים לשניים עשר הצעירים הנוכחים, היא אינה מחווה פולקלורית, אלא סימן לדרך בה אנו צריכים להיות אחד עם השני – לעזור אחד לשני, להראות אהבה אחד לשני ולתת כבוד רב לכולם, גם בעת חולשותינו כחוטאים. אם נאמץ גישה זו ורוח של שירות, כך אמר, נוכל לסלק כל כך הרבה חוסר צדק בעולם. האפיפיור הזכיר לכולם שלהיות מובטל, לבוא ממשפחה הרוסה, להאבק לשרוד, לכרוע תחת הפחדים, זה דבר שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו ובכל זמן.
האדון מזכיר לנו, דרך רחיצת הרגליים, את אהבתו חסרת הגבולות, הוסיף פרנציסקוס, לא משנה מה מצבנו וחולשותינו, הוא תמיד לצידנו, ולעולם אינו נוטש אותנו.