הוותיקן: שינוי אקראי של נוסח הטבילה פוגם בתקופתה

תקדיש הטבילה שנערך בנוסח ששונה ללא אישור איננו תקף, ויש להטביל מחדש את מי שנטבל בנוסח שכזה. הטבילה מחדש איננה "טבילה על תנאי", שמטילה ספק בתקפותו של הנוסח, אלא טבילה מלאה מחדש, על פי כל הנורמות של הכנסיה הקתולית.

זוהי החלטת המועצה לדוקטרינה של האמונה בתגובה לשתי שאלות שהופנו אליה לאחרונה אודות תקפותה של טבילה בנוסח "בשם האב והאם והסנדק והסנדקית והסבים וחברי המשפחה והחברים ובשם הקהילה, אנחנו מטבילים אותך בשם האב והבן ורוח הקודש". תשובת המועצה אושרה על ידי האב הקדוש בסוף חודש יוני ופורסמה ביום חמישי האחרון.

המשיח הוא זה שמטביל

בהערת הסבר לתגובות, המועצה אומרת ש"שינוי מכוון של הנוסח התקדישי בוצע כדי להדגיש את החשיבות הקהילתית של הטבילה, כדי להביע את השתתפות המשפחה והנוכחים וכדי להימנע מהרעיון, שניתן לחשוב שהנוסח הרומי רומז אליו, שהכוח המקודש מרוכז באופן בלעדי בידיו הכוהן ובכך מדיר את המשפחה והקהילה". אולם, ההפך הוא הנכון, בציטוט מהמסמך של מועצת הוותיקן השניה על הליטורגיה, המועצה המקודשת, "כשמישהו מטביל, למעשה זהו המשיח שמטביל [...] האדון הוא זה שמחזיק בתפקיד המרכזי במאורע."

ההערה מכירה בכך ש"ההורים, הסנדקים והקהילה כולה נקראים לתפקיד פעיל, למשרה ליטורגית של ממש", אך, על פי הטקסט של המועצה, משמעות הדבר היא ש"כל אדם, מכהן או עמאי, שנושא באחריות לבצע משרה, יעשה את כל אותם החלקים – ורק אותם – שנוגעים לתפקידו מטבע הטקס ועקרונות הליטורגיה" (המועצה המקודשת, 28).

פצע בגוף הכנסייתי

"מתוך מניעים פסטוליים מפוקפקים", ממשיכה ההערה, "צץ מחדש הפיתוי הנושן להחליף את הנוסח שהועבר במסורת בטקסטים אחרים שנראים מתאימים יותר". אולם, "הפניה למניעים ספטורליים מסתירה, גם אם באופן תת-מודע, סטיה סובייקטיבית ורצון מניפולטיבי", טוענת ההערה. מועצת הוותיקן השניה, בהמשך להוראותיה של מועצת טרנטו, הכרזיה שאין בידיה סמכות "להפקיד את שבעת התקדישים לפעולת [=לשינוי] הכנסייה" והצהירה באופן נחרץ שאף אדם, "גם לא כוהן, אינו יכול להוסיף, להסיר או לשנות דבר-מה בליטורגיה מכוח סמכותו שלו".

למעשה, טוענת המועצה, "בשינוי מתוך יוזמה פרטית של נוסח טקס התקדיש אין מדובר בעבירה ליטורגית ותו לא, בדומה לכל מעבר אחר על נורמת התנהגות חיוביות, אלא מדובר בפצע (vulnus) שמושת על האחדות הכנסייתית ועל היכולת להכיר ולזהות את פועלו של המשיח, מה שמוביל במקרים הקיצוניים ביותר לכך שהתקדיש עצמו איננו תקף, מכיוון שאופיה של הפעולה דורש מסירה נאמנה של מה שהתקבל".

אופיו של השירות הכנסייתי

בעריכת התקדישים – מסבירה ההערה – כשהמכהן אומר את נוסח הטקס, הוא "לא מדבר כפקיד שנושא בתפקיד שהופקד בידיו, אלא מכונן בפועלו את נוכחותו באות של המשיח, שפועל בגופו כדי להעניק את חסדו". "לאור זאת", ממשיך המסמך, "יש להבין את הקריאה של טרנטו שהכרחי שלכוהן תהיה לכל הפחות הכוונה לפעול כפי שהכנסייה פועלת". הכוונה הזו אינה יכול להישאר "ברמה הפנימית בלבד", מתוך סכנה של שהעניין כולו יקרוס לידי סובייקטיביות גרידא, אלא עליה להתבטא ב"פעולה חיצונית" שמבוצעת לא בשמו של מן דהוא, אלא "בנוכחות המשיח" (in persona Christi).

ההערה מסיימת באמירה ששינוי "נוסח התקדיש מעיד על העדר הבנה של עצם טבעו של השירות הכנסייתי, שנמצא תמיד בשירות האלוהים ועמו ואין עניינו בהפעלת סמכות שמרחיקה לכת עד כדי שינוי של מה שהופקד בידי הכנסייה בפועלה של המסורת". על כן, "בכל מכהן בטקס הטבילה חייבת להיות לא רק הבנה שורשית של המחויבות לפעול מתוך האחדות הכנסייתית, אלא גם את אותה האמונה שאוגוסטינוס הקדוש מייחס ליוחנן המטביל: "[אמונה ב-]ייחודו של המשיח, כך שלמרות שמכהנים רבים – צדיקים או חוטאים – יטבילו, ערכה של הטבילה יהיה מיוחס לו לבדו, למי שעליו נחה היונה ולמי שעליו נאמר: "הוּא הַמַּטְבִּיל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (יוחנן א:33).

תגובות מוקדמות יותר

המועצה לדוקטרינה של האמונה ענתה בעבר על שאלות אודות תקפותה של טבילה שנחתמה בנוסח: "אני מטביל אותך בשם הבורא, בשם הגואל ובשם המקדש" ו"אני מטביל אותך בשם הבורא, בשם המשחרר ובשם המשמר". התשובה שניתנה דומה לנוכחית: הטבילה אינה תקפה, ואלו שעברו אותה נדרשים להיטבל מחדש.