אנטישמיות ופלסטין
מאת האב דוד נויהאוז מהמסדר הישועי
לפני כמה שנים לימדתי קורס על הסכסוך הישראלי-פלסטיני באוניברסיטה קתולית בארצות הברית. בשיחה לא רשמית עם כמה עמיתים, שיתפתי את אי הסכמתי החריפה מהאפשרויות הפוליטיות של ממשלת ישראל, בהתנגדותי המתמשכת לאסטרטגיות של הצבא הישראלי ובביקורת המהדהדת שלי על האידיאולוגיה של הציונות המדינית. במהלך הפסקה קצרה בשיחה, פנה אלי פרופסור עירוני לספרות אנגלית ובקול מתייסר העיר: "זה באמת נורא מה שהיהודים האלה עושים!" הופתעתי מכיוון שלא השתמשתי במילה יהודי באף אחת מהערותיי על מנהיגות אזרחית וצבאית ישראלית ועל אידיאולוגיה פוליטית ציונית. עם זאת, מה שעצר את נשמתי היה מה שהגיע לאחר מכן. בעדינות הוא הוסיף, "אבל מה שבאמת מפריע לי הוא השקרים שהיהודים הפיצו על הגרמנים... אומה מתורבתת ביותר שכמוה העולם לא ידע". הביקורת שלי על המנהיגות הישראלית והאידיאולוגיה הציונית עודדה את האקדמאי העירוני הזה לשתף אותי בתיאוריות שלו על הכחשת שואה והקנוניה היהודית.
למרבה הצער, האנטישמיות נותרה כחלק מהמציאות היום. אכן, ישנם יהודים אשר מתמודדים עם השמצות נגד זהותם, אפליה, אי צדק ואפילו אלימות בגלל שהם יהודים. אי אפשר להכחיש זאת. ובעקבות המלחמה הקטסטרופלית המתמשכת בין הישראלים לפלסטינים בעזה, נראה שהאנטישמיות שוב הגיעה לשיא. עם זאת, כיום העלייה באנטישמיות קשורה גם למדיניות של ממשלת הימין הישראלית המתיימרת לדבר בשם כל היהודים, וכביכול בשמם, מנהלת מלחמה חסרת רחמים נגד הפלסטינים. צריך לומר בהתחלה בקול רם וברור שהמאבק הצודק לסיום המלחמה בעזה, כמו גם סיום הכיבוש והאפליה בישראל/פלסטין, אינו בהגדרה אנטישמי. גם לא צריך להיות מאבק בין המאבק לשחרור העם הפלסטיני לבין המאבק להכחדת האנטישמיות בכל מקום בו היא מרימה את ראשה המכוער. למעשה, יש לראות במאבק באנטישמיות ובמאבק למען החירות והשוויון, זכויותיהם וכבודם של הפלסטינים חלק ממאבק אחד ויחיד למען עולם נקי מעוולות, גזענות ואלימות מכל סוג שהיא.
אנטישמיות: קטסטרופה ליהודים
האנטי-יהדות הועברה במשך מאות שנים בתוך שיח נוצרי מסורתי נרחב. יהודים הוגדרו כמי שהרגו את אלוהים כאשר צלבו את ישוע המשיח וכעיוורים ככל שהמשיכו להכחיש שהוא בן האלוהים ומושיע האנושות. לעתים קרובות מדי הופלו יהודים לרעה והודחקו לשוליים, נפגעו ונרדפו, נרצחו וגורשו במשך מאות שנים בגלל הוראת שקר שמקדמת עוינות ליהודים וליהדות. יהודים שביקשו לברוח מהאנטי-יהדות בעולם הנוצרי יכלו כמובן לקבל את "האמת" ועם התנצרותם הם נטמעו ברובם בקהילה הנוצרית, למרות שגם זה לא היה מובטח לאחר האינקוויזיציה בסוף המאה ה-15.
האנטי-יהדות עברה מוטציה לאנטישמיות בשחר העידן המודרני וצברה תנופה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הדרה, אפליה, התפרצויות אלימות ולבסוף רצח עם מאורגן מדויק שהופנה נגד יהודים במקומות שונים באירופה ומחוצה לה כבר לא התבססו על דימויים תיאולוגיים אלא על רטוריקה אתנוצנטרית חילונית שהציבה את היהודים כזרים התמידיים, ביסודם בוגדניים, לא מסוגלים ולא רוצים להשתלב, עוינים ומבשרי רעות. מהיותו שייך לגזע, גנטיקה או לביולוגיה היהודית, לא היה כל מנוס מהמרה. מסוף המאה התשע עשרה ועד למחצית הראשונה של המאה העשרים מיליוני יהודים נרצחו ומיליונים נוספים נעקרו מהשורש, כאשר האנטישמיות התממשה למדיניות המדינה, ביורוקרטית אכזריות ורצח עם שתוכנן בקפידה. הדחפים הפתולוגיים של הלאומיות האתנוצנטרית והפופוליזם הגזעני הביאו לסיום קטקליזמי של חלק גדול מהתרבויות היהודיות המגוונות שהעשירו את יבשת אירופה במשך יותר מאלפיים שנה.
יהודים שנאחזו במולדתם האירופית במשך מאות שנים, בתקווה להשתלבות מלאה כאזרחים שווים בעקבות האמנציפציה האזרחית שבישרה המהפכה הצרפתית של 1789, מצאו עצמם לעתים קרובות מדי נאלצים לבחור בין מוות לגלות. זה הגיע לשיאו במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר מיליוני יהודים נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם באירופה, קהילות שלמות נמחקו ומרכז העולם היהודי שנותר הועבר לארץ ישראל, ארצות הברית וחלקים אחרים של העולם חדש.
אחת האידיאולוגיות שצמחו בתוך המאמץ הזה לקראת סוף המאה התשע-עשרה באירופה הייתה הציונות. הוא הציע פתרון למה שמכונה "הבעיה היהודית". בחיפוש אחר שורשיו במסורת היהודית, בעיקר בתנ"ך, הוא ניסח לאומיות בהשראתן ובדמותן של הלאומיות האירופית שהתפתחו באותה תקופה. היא טענה שהיהודים הם אומה כמו כל אומה מודרנית אחרת, שמולדתה הייתה ארץ ישראל. החזון היה ליצור שם "מדינה יהודית" ומייסד הציונות המדינית, האוסטרו-הונגרי היהודי תיאודור הרצל, פרסם מניפסט עם הכותרת הזו בדיוק "המדינה היהודית" בשנת 1896. שנה לאחר מכן כינס את הקונגרס הציוני הראשון. בבאזל, שוויץ.
ההגירה היהודית המודרנית לארץ ישראל החלה בעקבות הפוגרומים האנטישמיים באימפריה הרוסית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-18. כמה מהגרים יהודים בארץ ישראל החלו לתבוע יותר ויותר תביעה בלעדית לארץ ישראל מתחילת המאה העשרים. רבים ביקשו להחליף שם את הערבים הפלסטינים במקום להשתלב בחברה הדוברת הערבית ברובה של המדינה, המורכבת מרוב של מוסלמים כמו גם יהודים, נוצרים ואחרים. והטפטוף, הפך אחר כך לזרום ולבסוף, הגירה המונית של יהודים לארץ ישראל בעקבות מדיניות רצח העם של הנאצים נעזרו ותומכים בכמה אירופאים שאהדו את היהודים לאור סבלם. אוהדים נוצריים רבים קיבלו השראה גם מהקריאה הפונדמנטליסטית שלהם בטקסטים התנ"כיים ומהסלידה שלהם לאוכלוסיות ילידיות.
בעוד שיהודים דתיים תמיד שמרו על זיכרון ועל קשר רוחני עם ארץ ישראל, הציונות המדינית ביקשה לרכוב על גל הקולוניאליזם האירופי. זה היה יעיל במיוחד כאשר הבריטים כבשו את פלסטין ב-1917 לאחר שהבטיחו ליהודים "מולדת" כפי שנכתב בהצהרת בלפור, שניתנה כמה שבועות לפני שתפסו את ארץ ישראל מידי הטורקים. משנת-1917 עד 1948, תחת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, פעלו הציונים לביסוס לא רק של נוכחות יהודית הולכת וגוברת אלא גם את היסודות של מוסדות המדינה בחסות השלטון הבריטי. האוכלוסייה היהודית גדלה, מ-10% בקושי ב-1917 ליותר מ-30% ב-1947, כאשר האומות המאוחדות בעקבות השואה החליטו על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. למרות שהיהודים עדיין מיעוט בארץ, החלוקה העניקה 56% מהאדמה ליהודים ו-44% לערבים, שדחו החלטה זו לקצוץ הארץ.
בעקבות מלחמת 1948, בעקבות הקמת מדינת ישראל שבעקבותיה יצירת מציאות של פליטים פלסטינים, הוכרה ישראל כריבונית ב-78% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. 22% הנותרים מהשטח נבלעו על ידי ירדן (הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים) ומצרים (רצועת עזה). שטחים אלו נכבשו צבאית על ידי ישראל בעקבות המלחמה בשנת 1967. כיום יש בישראל שבעה מיליון ישראלים יהודים ושני מיליון ערבים פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית. בשטחים הפלסטיניים, שמאז 1994 מנוהלים חלקית על ידי הרשות הפלסטינית, ישנם חמישה מיליון ערבים פלסטינים. קצת יותר משני מיליון מהם (70% פליטים) חיים ברצועת עזה ממנה נסוגה ישראל באופן חד צדדי בשנת 2005. בשטחים המרכיבים את ישראל/פלסטין כיום, ישנם שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים.
אנטישמיות: קטסטרופה לפלסטינים
הקטסטרופה של יהודי אירופה בתקופת השואה הפכה לאסון פלסטיני גם במאה העשרים. השואה היא כתם היסטורי בלתי מחיק מההיסטוריה של האנושות. עם זאת, השואה והנכבה, המונח המשמש בשיח על הרס החברה הפלסטינית ב-1948, ללא ספק קשורים זה לזה מבחינה היסטורית. כשם שהשואה היא סופית לזהותם של רוב היהודים, הנכבה צרובה בזכרונם של הפלסטינים, זיכרון כיצד נעקרו וגורשו מארצם, רבים מהעיירות והכפרים שלהם נמחקו וחלקים גדולים מהארץ. אוכלוסייה שהפכה לפליטים ב-1948. הנכבה נותרה מציאות עבור הפלסטינים במחנות הפליטים בעזה, בגדה המערבית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן עבור אלו שנותרו בבתיהם אך חיים תחת כיבוש צבאי (בשטחים הפלסטיניים) ומערכת אפליה המתנהגת אליהם כאזרחים סוג ב' (בישראל). רבים עומדים על כך שהשואה אינה ניתנת להשוואה לכל טרגדיה אנושית אחרת ואין כאן שום השוואה. אולם אירועי השואה הנוראים הם ששכנעו רבים שהיהודים אכן זקוקים לארץ ולמדינה משלהם. בהנדסת הגשמת המטרות הללו בארץ ישראל, יצאה הנכבה לדרך. האם זה היה בהכרח כך? הוויכוח האקדמי הספקולטיבי המבקש לענות על שאלה זו אינו משנה את המציאות שנבעה מאותם אירועים - הקמת מדינה המוגדרת כיהודית וכתוצאה מכך דחיית הפלסטינים לשולי ההיסטוריה.
ציונים יהודים ונוצרים שקידמו הגירה יהודית לארץ ישראל וטיפחו שם שאיפות פוליטיות יהודיות, פעלו על פי אמונתם במסגרת המפעל הקולוניאליסטי האירופי, ובניית האימפריות באסיה ובאפריקה. הפוליטיקאי הבריטי מהמאה ה-19 לורד שפטסברי ניסח את סדר היום של פלסטין כ"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". מוטרד באצילות מהסבל היהודי במזרח אירופה, הוא לא היה מעוניין להפליא בגורל האנשים שחיו בפלסטין, עם ילידים בשטח שיושב בקרוב, אלא כרק עוד עם לא-אירופי והתעלם כאילו הוא לא קיים. לורד ארתור בלפור שיתף את אהדתו לסבל היהודי ולבורותו בעם הפלסטיני, וההצהרה משנת 1917 שנשאה את שמו שינתה את מהלך ההיסטוריה בארץ ישראל. בעוד שהשואה הובאה לסיומה על ידי ניצחון בעלות הברית והרס השלטון הנאצי, לנכבה עדיין לא הייתה החלטה וחיי הפלסטינים נמשכים בצלם: גלות, כיבוש ואפליה.
למרבה הצער, האנטישמיות מצאה בית גם בעולם הפלסטיני, הערבי והמוסלמי הרחב. הסכסוכים של הנביא מוחמד עם שבטים יהודים במאה השביעית מהדהדים בטקסטים מהקוראן שנופפו בסכסוך בלב המזרח התיכון בעשורים האחרונים. דימויים אנטישמיים אירופיים התערבבו עם הפסוקים הללו, נקרעו מהקשרם, והוחלו על יהודים באשר הם בשם המלחמה בישראל ובציונות. גזענות אנטי-ערבית ציונית רדיקלית ואנטישמיות ערבית קיצונית מקדמות שיח סטריאוטיפי שאינו יודע פשרה, ללא דיאלוג ומוביל ליותר אלימות, הרס ומוות.
הגדרת אנטישמיות היום
בעוד שהמאבק המתמשך באנטישמיות הוא חלק הכרחי מהמאבק הרחב יותר נגד כל צורות הגזענות ושנאת זרים, חלקם פיתחו הגדרות של אנטישמיות המייצרות דה-לגיטימציה למאבק למען צדק ושלום בפלסטין. שימוש פוליטי ציני באנטישמיות נעשה במטרה להשתיק את הפלסטינים ותומכיהם, תוך האשמת מבקרי האידיאולוגיה הציונית והנהגת ישראל בעיסוק באנטישמיות.
בהקשר זה, מעניין לזכור שהקול היחיד בקבינט הבריטי ב-1917 שהתנגד להצהרת בלפור היה קולו של המזכיר האנגלי היהודי של הודו, לורד אדווין מונטגו. ובין הסיבות להתנגדותו הייתה תחושתו שלפי הצעת היהודים להגר ל"מולדת" רחוקה, תמצא חן בעיני האנטישמים, שיוכלו להיפטר משכניהם היהודים.
כיום, החיבור הזה בין אנטישמיות לציונות בולט כאשר מפלגות פופוליסטיות ימניות קיצוניות, שהרטוריקה שלהן היא שנאת זרים וגזענות, נוטפת לעתים קרובות מאנטישמיות, כמו החזית הלאומית בצרפת או מפלגות דומות באוסטריה, בלגיה ובמקומות אחרים, התומכים במדינת ישראל, תמיכה שמטופחת על ידי פוליטיקאים ישראלים קיצוניים. האהדה ה"ציונית" שלהם שזורה יחד עם הגזענות שלהם נגד ערבים ומוסלמים. ציונים נוצרים אוונגליסטים מסוימים, במיוחד בארצות הברית, טווים יחד גם שיח, המבוסס כביכול על התנ"ך, שהוא באופן מסורתי אנטי-יהודי, אנטי-מוסלמי ואנטי-ערבי, אך פרו-ישראלי מוצק ותומך במלחמה נגד הפלסטינים.
מיותר לציין שאכן עשויים להיות כאלה שבעודם מגנים על זכויות הפלסטינים, עלולים להיות מועדים לשיח או לפעולה אנטישמיים. עם זאת, ביקורת על האידיאולוגיה הציונית, הפוליטיקה והמנהגים של מדינת ישראל, על ארגוניה הצבאיים או הממלכתיים ופעולה נגדם אינם בגדר אנטישמיות כשלעצמה. יש למתוח כאן קו דק אך ברור כדי למנוע מביקורת לגיטימית להפוך לביטוי גזענות, אך נחוץ למתוח את הקו. מספר הגדרות נוכחיות מנסות לעשות זאת בעדינות רבה או פחותה.
עם זאת, בסופו של דבר זה יכול להיעשות רק בצורה קוהרנטית ויושרה מוסרית כאשר המאבק נגד כל צורות הגזענות, העוול והפרות זכויות אדם כולל המודעות לתוצאות המזיקות של האנטישמיות המתמשכת והן לשלל הצורות של אנטי פלסטיניות ואנטי אסלאמיות, האיסלאמופוביה וההלבנה האכזרית של הכיבוש והאפליה בישראל-פלסטין כיום. בסופו של דבר, אלו הנלחמים באנטישמיות, אלו המגינים על זכויות הפלסטינים ואלו המקדמים חזון של חברה בישראל/פלסטין המבוסס על צדק, שלום, חופש ושוויון צריכים להיות בעלי ברית בבניית עולם טוב יותר ולא אויבים אחד של השני.
