האב פאטון: ארץ הקודש צריכה מנהיגים שיתחייבו לפיוס
מאת אנדריאה טורניאלי
בראיון רחב לתקשורת הוותיקן, הקוסטוס של ארץ הקודש, האב פרנצ'סקו פאטון, מהרהר על המלחמה בארץ הקודש. הוא ממחיש מה זה אומר לעמוד, למרות הכל, בעיצומם של הצדדים הלוחמים, ולהעיד על הפסחא ולמודעות שהרוע כבר הובס.
ש: אבא פטון, איך היית מתאר את האווירה בירושלים?
מאז ה-7 באוקטובר יש אווירה כבדה מאוד כי זה כאילו נשבר האיזון בתוך מדינת ישראל, בין המרכיב היהודי-ישראלי למרכיב הערבי/פלסטיני-ישראלי. וגם האיזון שהיה בין ישראל לגדה המערבית נשבר גם כן. פעם הייתה אפשרות לבוא וללכת, בלי בעיות גדולות; וגם לפלסטינים מהגדה, היה די קל לבוא לעבוד. אפשר לצאת מעזה לעבוד בקיבוצים השכנים. פעם היה אפשר לצאת לטיפול בירושלים בטיפולים שלא ניתנו בעזה. אולם לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, כל האיזונים הללו התקלקלו. כעת, בתוך מדינת ישראל עצמה, המרכיב היהודי-ישראלי החל להסתכל בחוסר אמון על המרכיב הערבי-ישראלי, והמרכיב הערבי-ישראלי החל להרגיש יותר ויותר חוסר ביטחון, הן במקום העבודה והן בחיי היומיום, אפילו כשהם הולכים במורד הרחוב. כמה מהנוצרים שלנו אמרו לי: "כשאני מסתובב בעיר, ירושלים, אני נמנע מלדבר ערבית". זה אומר הרבה על האקלים שנוצר.
ש: כיצד נחווית הטרגדיה של בני הערובה שנחטפו על ידי חמאס?
מצב בני הערובה בוחן קשות את המשפחות הללו שכמעט כולן, למעט חריגים נדירים, פתוחות מאוד. הם לא היו משפחות עוינות לגורם הפלסטיני בישראל או בגדה המערבית, להיפך. הסבל שלהם היה וממשיך להיות נורא, כשהם עושים ספירה עצובה לאחור, ותוהים כמה מהם עדיין בחיים.
ש: ומה עם הטרגדיה בעזה?
המרכיב הפלסטיני חש כמובן סולידריות עם עזה. הם שייכים לאותו אנשים והם סובלים מלראות כל כך הרבה הרס: 35,000 הרוגים, מתוכם כנראה יותר מ-15,000 ילדים, ואנחנו לא יודעים כמה עדיין מתחת להריסות... הרס שיטתי. מה שיצר תחושה של תסכול, כעס, קונפליקט פנימי. ואל נשכח שיש נוצרים, בעיקר מהגליל, שמשרתים בצבא, ונלחמים בעזה. ישנה אי נוחות וקושי גדול בטיפול הנושאים אלו גם עבורנו הנוצרים בארץ הקודש כי אנו מבינים היטב את הסבל משני הצדדים. אנו מבינים את הסיבות והעוולות משני הצדדים. אנחנו רוצים שהמלחמה הזו תסתיים, כי אחרת דרך השנאה הולכת ומעמיקה מיום ליום, וחיבור החלקים מחדש יהיה, אכן, קשה מאוד.
ש: בחודשים האחרונים אנו עדים גם להסלמה במעשים אלימים של מתנחלים...
בגדה המערבית ראינו הסלמה חסרת תקדים. בעוד שלפני כן פעולותיהם היו מבוקרות יותר, ובמהלך ששת החודשים לא כך המצב. אנו גם יודעים שכמה אלפי פלסטינים בגדה המערבית נעצרו תחת מעצר מנהלי, שאומר בעיקר ללא זכויות. ויש גם כמה מאות פלסטינים שנהרגו בגדה המערבית, במהלך פעולות צבאיות, על ידי מתנחלים או בדרך אחרת, ולא רק בנסיבות הקשורות לפיגועים, התקיפות או במקרה של פעילות אלימה, אלא גם בחיי היומיום. חקלאים שהלכו למסיק זיתים ופגשו מתנחלים שירו בהם. ייקח הרבה זמן להתגבר על סוג כזה של פצע, כי הממד הרגשי בקונפליקט הזה חזק מאוד.
ש: אם נחזור ל-7 באוקטובר, איזה הסבר אפשר לתת למה שקרה?
מה שקרה ב-7 באוקטובר צריך להיחקר ולעומק, כי העיתונים הישראלים עצמם מאשימים את הממשלה וגם את הצבא בהתעלמות מהמסמכים שהמודיעין הצבאי סיפק, אשר דיברו על אפשרות של מבצע מסוג זה שביצע חמאס. של הסימנים גם בימים שלפני מה שקרה. אני מאמין שזה האינטרס של ישראל עצמה לשפוך אור על זה.
ש: ההשלכות של אותה מתקפת טרור מתועבת כנגד אזרחים הן מה שראינו, כלומר ההרג בעזה...
התגובה הייתה כל כך חזקה בדיוק בגלל ההלם. גם מנקודת המבט של ההחלטות הצבאיות, נראה שהממד הרגשי ניצח יותר, הרצון להעמיד עליונות צבאית מחדש, הרצון לבסס מחדש את ההרתעה שהתערערה וגרמה לספק. אפשר לראות את הרצון לומר: "בעתיד אף אחד לא יעז לנסות דבר כזה שוב".
ש: אלו עובדות שמותירות שביל של שנאה. כדי לבנות מחדש בתים, די בסיוע כספי; כדי לבנות את השלום בלבבות, יש צורך בהרבה יותר זמן.
הפצעים יישארו לאורך זמן; כדי להירפא הם יצטרכו מנהיגות נאורה, משני הצדדים, שיודעים לפעול למען הפיוס. שתי מלחמות עולם נלחמו באירופה במאה ה-20 עם מיליוני הרוגים. אבל אז, במקום להילחם על משאבים, הם חלקו אותם: זו הייתה מכת הגאונות הגדולה של שומאן, דה גספרי ואדנאואר כשהחליטו ליצור את קהילת הפחם והפלדה. זו הייתה דרך שהבטיחה לאירופה פרק זמן של שלום. כרגע אני לא רואה אפשרות לעשות משהו דומה בישראל ובפלסטין, כי אין להן את אותה מסגרת תרבותית. אירופה, לטוב ולרע, עד אמצע המאה ה-20, הייתה יבשת שהתייחסה לערכים נוצריים ובכך גם לערכים של פיוס, שלום, שיתוף פעולה וכדומה. כאן אנו עומדים כעת מול תרבויות שאינן מסוגלות כל כך לנהל דיאלוג ביניהן.
ש: מה אתה חושב על "הסכמי אברהם"?
ראיתי אותם בחיוב: מדינות שהיו בעמדות שונות מסיבות אידיאולוגיות מתחילות לשתף פעולה, גם אם מדובר באינטרסים כלכליים או הגנתיים. מבחינתי זה היה צעד ראשון וחשבתי ברגע שהסכמי אברהם יסתיימו, יהיה צורך גם להתמודד פוליטית עם הנושא הפלסטיני. במקום זאת, כשהסכם עם סעודיה היה בפתח, התרחשה מתקפת ה-7 באוקטובר. מבצע שלא רק חיבל בהסכמי אברהם, אלא למעשה הקשה על ההתמודדות הפוליטית עם הנושא הפלסטיני. ויחד עם זאת, גרם לזה להיות הכרחי.
ש: נכון, שאפילו אלה שחשבו שרעיון שתי המדינות מיושן, חוזרים כעת למה שהיה תמיד עמדת הכס הקדוש.
זה בהחלט קשה יותר עכשיו מאשר לפני עשר או עשרים שנה. אבל, במקביל, יש כיום מודעות לשאלה הפלסטינית שאומר שחייב להיות פתרון מדיני. ולכן, החזרה של רעיון שתי המדינות קשורה גם לעובדה שנכון לעכשיו, אני מאמין שזה לא ריאלי לחשוב על מדינה אחת. איך להקים באופן קונקרטי את המדינה השנייה, את מדינת פלסטין - כי כבר יש את מדינת ישראל – והיא בהחלט זקוקה לתרומה קודם כל של הנוגעים בדבר, כלומר של הפלסטינים. אי אפשר לעשות את מדינת פלסטין על חשבון הגב של הפלסטינים, זה כבר נעשה בעבר והוא לא עבד. והם חייבים להיות מעורבים. יש צורך שהמדינות המשפיעות ביותר - בראש ובראשונה ארצות הברית, אבל גם מדינות המפרץ הערביות - יעזרו למצוא את הדרך הנכונה. בעיות, אתה יודע, ניתנות לפתרון. בזמנו ראש הממשלה אריאל שרון, החליט על נסיגת המתנחלים מעזה, הצליח ליישם זאת בפועל.
ש: איך תרחיש כזה אפשרי היום?
בגדה המערבית, אם מדינת ישראל תקבל את פתרון שתי המדינות, היא תצטרך לבחור בנסיגת המתנחלים או בשילובם של המתנחלים במדינה הפלסטינית, שכן בישראל יש דוברי ערבית במדינה, או בכל דרך אחרת בכל מקרה שיש לבחון. אנו יודעים שישנם סוגים רבים של מודלים של מדינות, ויש כאלה שבהם מתוכננים אזורים אוטונומיים. זה לא משהו שאפשר לעשות בכמה חודשים, אבל גם לא ניתן להשאיר את זה לחוסר הקביעה של לוחות השנה היווניים. כדי לתת תקווה גם לפלסטינים, עלינו לקבוע גם תאריך מסוים שבו תתחיל המדינה הזו להתקיים, וכתוצאה מכך יש לקבוע מפת דרכים. ברור שקודם כל המלחמה חייבת להסתיים, וחייבת להיות גם תמיכה בינלאומית כי מי שחי בגדה המערבית, ומי שחי בעזה, נמצאים בקשיים בלתי נתפסים.
ש: איך נוצרים חווים את המתרחש?
הנוצרים חיים מציאות מאוד מובחנת בתוך עצמם. מצד אחד הם מרגישים שהם שייכים לעם, מצד שני הם גם מרגישים, כנוצרים, שהם נקראים ללכת מעבר לחזון אתני. גם הנוצרים סובלים מאוד כרגע כי הם נתפסים באמצע ונמשכים משני הצדדים. יש מי משני הצדדים שהיו רוצים שהנוצרים ינקטו עמדה חד צדדית. הנוצרים מנסים להיות נשים וגברים של שלום, ובאופן כללי הנוצרים בארץ הקודש הם - אני מעז לומר - המרכיב השליו ביותר מבחינה תרבותית, ולכן זה שבדרך כלשהי יוכל לתרום לכך, בעתיד עבור דרך הפיוס שדיברנו עליה. עם זאת, הם חשים מתוסכלים מכיוון שלעתים קרובות מעבר להצהרות הרשמיות ולאלה למטרות שיווק פוליטיות, בעולם היהודי הם נחשבים פשוט לערבים ולפי העולם הערבי הם אינם נחשבים למספיק ערבים כנוצרים. כרגע חוזר הרצון להגר למדינות אחרות. מבין המתגוררים בעזה, אני מאמין שיישארו מעט מאוד, וזה עצוב מאוד, כי עזה נמצאת בספר במעשי השליחים, היא אחד מבין המקומות שבהם פרחה הנזירות במאות הראשונות. גם בגדה המערבית רבים חושבים לעזוב. אבל הדבר הכי מפתיע הוא שגם בגליל, בגלל הפשע המאורגן המקומי, רבים חושבים להגר.
ש: מה זה אומר, מול כל זה, להאמין בתחיית המתים?
הנוצרי, קודם כל, מאמין במסר של תחיית המתים, אבל יודע שהזמן ההיסטורי הוא עדיין לא זמן האיחוד המלא של כל העמים בירושלים השמימית. אנחנו עדיין בשלב הביניים, תקופה ההיסטורית היא תקופה של מתחים: כך היא מתוארת בבשורות, כך היא מתוארת באגירות של פאולוס הקדוש, וכך היא מתוארת בטקסט המופלא של האפוקליפסה, המתאר את ההתנגשות ההיסטורית בין אלה שעוקבים אחר השה האלוהים לבין אלה שעוקבים אחר היגיון אחר והופכים הכל לשוק, אפילו מרחיקים לכת עד כדי קנייה ומכירה של חיי אדם. מה שעלינו לשמור בחיים בשדה הקרב ההיסטורי, שהתקווה הוודאית הנובעת מהעובדה שמשיח כבר הביס את הרוע והמוות עם תחייתו מן המתים. להיות נוצרים בארץ הקודש מייצג ייעוד מיוחד. הנוצרים כאן קשורים קשר הדוק לממד ההיסטורי של ההתגלות וההתגלמות בבשר. אם הם מעטים או רבים, זה לא משנה, אבל זה חיוני שהנוצרים בארץ הקודש תמיד יעזרו לכל הכנסייה לזכור את הממד ההיסטורי של הנצרות, שהוא ממד חשוב מאוד על מנת להימנע מפירוק הנצרות לצורות שונות של גנוסטיקה או דתות מיתיות.
ש: לאחר המתקפה על ארצות הברית ב-11 בספטמבר, בהודעת יום השלום בשנת 2002, כתב האפיפיור יוחנן פאולוס השני: 'אין שלום בלי צדק, אין צדק בלי סליחה'. כמה חשוב הפיוס והסליחה?
פיוס הוא יסוד. אני חושב שהמסר הזה הוא ללא ספק המסר החשוב ביותר לימי השלום שאי פעם נתן אפיפיור. והוא עומד ליד האנציקליקה "שלום עלי אדמות" של יוחנן ה-23, המונה ארבעה עמודי תווך לבניית שלום: צדק, אמת, צדקה וחירות. הפיוס, כפי שקובע האפיפיור פרנציסקוס באנציקליקה "אחוות כל האחים", יש מימד לא רק של צדק אלא גם של אמת. ולכן יש צורך, כדי להיות מסוגל ללכת בדרך של פיוס, להיות מסוגל לקרוא לאלוהים. כך גם לגבי הסליחה. סליחה היא לא חנינה, היא לא העמדת פנים ששום דבר לא קרה. סליחה היא לקחת אחריות על ההשלכות השליליות, על הסבל, ועל הרע שהרוע מייצר. כשאנחנו חושבים על סליחה, אנחנו חושבים על ישוע על הצלב, שמהצלב סולח. כדי להיות מסוגל לסלוח, אני חייב לקבל את סוג הסבל שמאפשר לי לא להגיב לסטירה, כמו שישוע עשה בשעת הייסורים, אני לא מגיב בסטירה.
ש: כיצד ניתן ליצור דרך כזו בארץ הקודש?
זה יהיה ארוך מאוד כי עבורנו הנוצרים, הפיוס הוא אוניברסלי, זה נוגע לכולם. בעולם היהודי ובעולם המוסלמי יש את הקטגוריה של פיוס, אבל היא מיושמת בעיקר בתוך הקהילות שלהם. אז, שוב, נוכחותם של נוצרים הופכת לבסיסית, משום שהיא מוציאה את האדם מעבר לאופק האתני, ומהקהילה הדתית שלו. וגם הנוצרים חייבים להיות מוכנים לשלם על כך מחיר של סבל. אי אפשר לדרוש את זה מכולם, אז אני מבין את מי שכבר לא יכול להתמודד ועזבב את הארץ, כפי שקרה בעיראק, סוריה, לבנון, כי הם חוששים לחייהם או לחיים של משפחותיהם. יחד עם זאת, כששואלים אותי, בעיקר על ידי צעירים, "למה להישאר", אני עונה: "האם ארצך, ללא הנוכחות הנוצרית, תהיה טובה יותר או גרועה יותר?" התשובה שהם תמיד עונים לי היא: "יהיה יותר גרוע". אלה שנשארים, יודעים שהם צריכים לשלם מחיר: המחיר של להיות נאמנים למשיח וגם לתת את החיים שלהם, במובן שזה בסוף מה שקורה.
ש: בחודשים אלה, מה המשמעות עבורך להיות קוסטוס של ארץ הקודש?
הגישה שלי למציאות השתנתה. לפני 7 באוקטובר חשבתי שאפשר להתקדם לאט, ולהצמיח את יוזמות הדיאלוג שהתחילו הן בצד של העולם היהודי הישראלי והן בצד של העולם המוסלמי, במיוחד, ובמקרה השני בבתי הספר. בששת החודשים הללו ראיתי שרבות מהיוזמות שהתחילו 'קפאו' איכשהו, וזה מביא אותי לומר שצריך להתאזר בסבלנות, במובן של אפשרות לחכות לזמן שבו ניתן יהיה להתחיל אותם מחדש. ואז הרגשתי שחשוב במיוחד הוא שירות התפילה, מתוך הכרה בערך ההשתדלות: זה עניין של הליכה בין שתי סוגי מציאות, לבקש מאלוהים, איכשהו, לגרום להם להיפגש. פעמים רבות דיברנו עם הפטריארך פיצבלה, וגם הבנו שבמציאות הזו, לא רק הרצון האנושי עומד על הפרק, אלא יש תעלומה של רוע שפועלת. לכן, אני מרגיש, ביתר שאת, את הצורך להתפלל. לבסוף, ניסיתי לעודד, קודם כל, את האחים, ואחר כך, את האנשים, לשמור על התקווה בחיים.
ש: מול מה שקורה, קל להיות פסימי...
פסימיות היא חוסר אמונה. לתת לעצמך להיטרף בפסימיות פירושו לא להאמין בכוחה של הפסחא. אני מאמין בכוחה של הפסחא: אני מאמין שמשיח באמת הביס את הרוע והמוות, ואני מאמין שמי שמנסה היום לפתור בעיות באותה דרך מסוימת כבר הפסיד בהתחלה. אני יודע שמי שבוחר להשתמש באלימות בדרך כלשהי כבר הפסיד. כי המשיח שמת וקם לתחייה אומר לנו שזו עוד פרספקטיבה לחיות ושיש ללמוד ממנה איך להתמודד עם בעיות.
ש: האם הרגשת תמיכה במהלך חודשי המלחמה הללו?
כל כך הרבה אנשים מראים את קרבתם, הם כותבים כדי לומר לנו שהם זוכרים אותנו, שהם מתפללים עבורנו הרגשנו תמיכה רבה, תמיד, על ידי האפיפיור, כי הוא מעולם לא הפסיק לדבר על השלום, אפילו בידיעה שזה לא נושא פופלרי, אפילו בידיעה שזה נושא לא מובן. והוא תמיד הזכיר את פלסטין, ישראל, ארץ הקודש... אמרתי יותר מפעם אחת שאנחנו בכמה מובנים בעלי זכויות יתר, כי יש מציאות נוספת שסובלת ולא נזכרת כמונו. התקבלה גם הרבה תמיכה מהמסדר שלנו. אז הייתי אומר שבסך הכל הרגשתי את התמיכה. כל מה שיש לנו ועוד נצטרך לתקופה הקרובה, בנוסף לקרבה, יהיה גם תמיכה קונקרטית לסייע לנוצרים ולאוכלוסייה המקומית מול הקשיים הכלכליים שהביאה המלחמה.
