סמכות האפיפיור: 150 שנים לאחר מועצת הוותיקן הראשונה
לפני מאה וחמישים שנים, ב-18 ביולי 1870, החוקה הכנסייתית "האב הנצחי", שהגדירה שתי דוגמות אודות העליונות של האפיפיור וחפותו של האפיפיור מטעות, אושרה על ידי מועצת הוותיקן הראשונה.
דיונים ארוכים וסוערים
החוקה אושרה פה-אחד על ידי 535 אבות המועצה, "לאחר דיונים ארוכים, קשים וסוערים", כך תיאר זאת האפיפיור הקדוש פאולוס השישי בשנת 1969. הוא תיאר זאת כ"פרק דרמטי בחיי הכנסייה, אבל למרות זאת, גם ברור והחלטי". 83 מאבות הכנסייה לא השתתפו בהצבעה. אישורו של הנוסח הסופי התקבל ביום האחרון למועצה, שהושהתה למחרת עם פרוץ המלחמה בין צרפת לפרוסיה. לאחר כיבוש רומא על ידי כוחות לאומנים איטלקים ב-20 בספטמבר 1870 – מה שהביאו לסופה של מדינת האפיפיור – המועצה נדחתה עד להודעה חדשה.
הדוגמה בדבר הרציונליות ואופיה העל-טבעי של האמונה
שתי הדוגמות של חוקת "האב הנצחי" הוכרזו לאחר שהתקבלו כבר מספר החלטות בדבר הרציונליות ואופיה העל-טבעי של האמונה במסמך "בן האלוהים", החוקה הדוגמטית השניה של מועצת הוותיקן הראשונה, שפורסמה ב-24 באפריל 1870. במסמך נאמר, בין היתר, "את אלוהים – ראשיתם ותכליתם של כול הדברים כולם – ניתן לדעת בוודאות באמצעות אורה של התבונה האנושית, דרך הבריאות (רומים א:20)".
הדוגמה הזו, שאותה הקדוש פאולוס השישי הסביר בדבריו בשנת 1969, מכירה בכך ש"התבונה, בכוחה שלה, יכולה להגיע לידי ידיעה וודאות של הבורא דרך הברואים. לכן, בעידן התבונה, הכנסייה מגינה על ערכה של התבונה", בכך שהיא מלמדת, מצד אחד, "על עליונות ההתגלות והאמונה על פני התבונה וכשריה", אך מכריזה, מצד שני, ש"לא יכולה להיות סתירה בין אמת האמונה ואמת התבונה, שכן אלוהים הוא מקור שתיהן".
האיגרת "אמונה ותבונה", שהאפיפיור הקדוש יוחנן פאולוס השני פרסם בשנת 1998, מאשררת ש"אמונה ותבונה הן כשתי כנפיים שבהן נפש האדם יכולה לטפס לידי הגיה באמת; ואלוהים שם בלב האדם תשוקה לדעת את האמת – בקיצור, לדעת אותו – כך שבידיעת האל ובאהבתו, בני האדם יוכלו לבוא לידי מלוא האמת אודותיהם-עצמם".
הדוגמה של העליונות
ב"אב הנצחי", האפיפיור פיוס התשיעי, עוד בטרם ההכרזה על הדוגמה, מזכיר את תפילתו של ישוע לאב שתלמידיו יהיו "אחד": כיפא ויורשיו הם "העקרון התמידי והיסוד הגלוי" של אחדות הכנסייה. לאחר מכן, הוא מכריז בגאון:
"אנחנו מלמדים ומכריזים שעל פי עדות הבשורה, סמכות שיפוט עליונה על הכנסייה כולה הוענקה על ידי המשיח האדון עצמו באופן מיידי וישיר לכיפא השליח המבורך [...] מה שאדוננו ישוע המשיח, שר הרועים והרועה הגדול של הצאן, כונן בכיפא השליח המבורך, מן ההכרח שיעמוד לנצח – בעבור ישועתה הנצחית ורווחתה המתמדת של הכנסייה – בסמכותו של המשיח עצמו, בכנסייה, שלאחר שהוקמה על ההוראה הזו כעל סלע, תעמוד איתנה על לקץ הימים [...]"
"לכן, כל היורש את כסאו של כיפא, מקבל מכוח מה שכונן על ידי המשיח עצמו את עליונותו של כיפא על פני הכנסייה כולה [...] חבר הכוהנים והעמאים כאחד, מכל נוסח ומעמד, כפרטים וכקבוצה, מחויבים להפקיד עצמם בידי סמכותו בכפיפות היררכית ובציות אמתי, ולא רק בענייני אמונה ומוסר, אלא גם באלה שנוגעים למשמעת וניהול הכנסייה ברחבי העולם. כך, באחדות עם הבישוף הרומי, באחווה עמו ובהכרזת אותה האמונה, כנסייה המשיח תהפוך למרעה אחד תחת רועה עליון אחד. זוהי תורת האמת הקתולית, ואין איש יכול לסטות ממנה מבלי לסכן את אמונתו וישועתו".
חפותו של האפיפיור מטעות
האפיפיור פיוס התשיעי כותב ש"סמכות ההוראה העליונה" היא חלק מעליונותו של האפיפיור. הסמכות הזו ניתנה לכיפא וליורשיו "למען ישועת הכלל", כפי שמאשרת זאת עדותה הקבועה של מסורת הכנסייה. הוא ממשיך:
"אך מכיוון שבכל דור ודור, שעה שיש צורך מיוחד בכוחה המציל של המשרה השליחית, ישנם לא מעטים שמכפישים את סמכותה, אנחנו רואים הכרח מוחלט לאשר ברוב הוד והדר את הזכות המיוחדת שמצא חן בעיני בן האלוהים היחיד להעניק למשרה הפסטורלית העליונה [...]".
"לכן, מתוף דבקות במסורת שהתקבלה מראשית הכנסייה הנוצרית, לכבוד האלוהים מושיענו, למען תפארת הדת הקתולית ולישועת העם הנוצרי, באישורה של המועצה הקדושה, אנחנו מלמדים ומגדירים כדוגמה שמקורה בהתגלות אלוהית שכל אימת שהבישוף של רומא מדבר מתוקף תפקידו (ex cathedra), דהיינו, כשבמהלך ביצוע תפקידו כרועה ומורה לנוצרים כולם, מתוקף סמכותו השליחית העליונה, הוא מגדיר דוקטרינה שנוגעת לאמונה או למוסר שמחייבת את הכנסייה כולה, הוא ניחן, בכוח הסיוע האלוהים שהובטח לכיפא המבורך, בחפות מטעייה שהגואל האלוהי רצה שהכנסייה תהנה ממנה בהגדרת דוקטרינות שנוגעות לאמונה או למוסר. על כן, הגדרות אלו של הבישוף הרומי הן כשלעצמן – ולא מתוקף הסכמת הכנסייה – אינן ניתנות לשינוי".
מתי האפיפיור חף מטעות
האפיפיור יוחנן פאולוס השני הסביר את משמעותה של החפות מטעות ואת גבולותיה במהלך קבלת קהל ב-23 במרץ 1993:
"החפות מטעות לא ניתנת לבישוף הרומי כאדם פרטי, אלא במידה שבה הוא ממלא את תפקידו כרועה ומורה לנוצרים כולם. הוא לא משתמש בה כאילו יש לו סמכות זו בעצמו ומעצמו, אלא מתוקף 'סמכותו השליחית העליונה' וב'סיוע האלוהי שהובטח לכיפא המבורך'. לבסוף, הוא לא ניחן בה כך שהוא יכול להשתמש בה הוא לסמוך עליה בכל מצב, אלא רק כשהוא מדבר מתוקף סמכותו ובתחום דוקטרינלי שמוגבל לאמיתות האמונה והמוסר ולמה שקשור אליהן אדוקות [...] על האפיפיור לנהוג כ'רועה ומורה לנוצרים כולם', להכריז אמיתות שנוגעות ל'אמונה ומוסר' באופן שמביע ישירות את כוונתו להגדיר אמת מסוימת ולדרוש את קבלתה המוחלטת על ידי כול הנוצרים.
"זה מה שקרה, לדוגמה, בהגדרה ההתעברות של מרים ללא רבב, שלגביה האפיפיור פיוס התשיעי אמר: 'זוהי דוקטרינה שהתגלתה על ידי אלוהים ועל כן דורשת אמונה איתנה וקבועה מצד כל המאמינים' וכך גם בהגדרת הדוגמה של עלייתה של מרים הבתולה הקדושה השמיימה, האפיפיור פיוס השנים עשר אמר: 'בסמכותו של אדוננו ישוע המשיח ושל השליחים המבורכים כיפא ופאולוס, ובסמכותנו, אנחנו מכריזים ומגדירים כדוגמה שמקורה בהתגלות אלוהית' וכולי. [רק] תחת התנאים הללו ניתן לדבר על סמכות הוראה מיוחד של האפיפיור, שהגדרותיה אינן ניתנות לשינוי 'כשלעצמן, ולא מתוקף הסכמת הכנסייה [...]'. הבישוף הרומי יכול להשתמש בסמכות הוראה זו. וזה קרה בעבר. אולם, אפיפיורים רבים לא השתמשו בה".
עליונות, קולגיאליות, אקומניזם
האפיפיור הקדוש פאולוס השישי, במהלך דבריו בשנת 1969, הגן על הרלוונטיות של מועצת הוותיקן הראשונה ועל קשריה עם יורשתה, מועצת הוותיקן השניה: "שתי מועצות הוותיקן, הראשונה והשנייה, משלימות זו את זו", גם אם יש ביניהן הבדלים מטעמים רבים. כך, תשומת הלב שהוקדשה לסמכויות האפיפיור במועצת הוותיקן הראשון, הורחבה לעם האלוהים כולו בוותיקן השניה, עם מושגים כמו "קולגיאליות" ו"אחדות". בה בעת, המיקוד באחדות הכנסייה, כשכיפא הוא נוקדת המשען הגלויה שלה, מפותחת במהלך מועצת הוותיקן השניה מתוך מחויבות עמוקה לדיאלוג אקומני, עד כדי כך שבאיגרתו "יהיו נא אחד", האפיפיור הקדוש יוחנן פאולוס השני יצא בקריאה לקהילות הנוצריות השונות "למצוא דרכים לבטא את העליונית שמבלי להתכחש למה שחיוני לשליחותה, אך גם בפתיחות למצב החדש".
גם האפיפיור פרנציסקוס, ב"שמחת הבשורה", מדבר על "תשובת האפיפיורות". הוא מציין ש"מועצת הוותיקן השניה הכריזה שבדומה לכנסיות הפטריארכליות העתיקות, מועצת הבישופים יכולות 'לתרום בדרכים רבות ומועילות למימושה בפועל של הרוח הקולגיאלית'. אולם הרצון הזה לא התממש, מכיוון שהמעמד המשפטי של מועצת הבישופים, בין השאר זה שייתן להן סמכויות מסוימת, ובכללן סמכות אמתית בענייני דוקטרינה, לא פותח עוד די הצורך. מירכוז מופרז, לא זו בלבד שאינו מסייע, אלא הופך את חייה של הכנסייה ואת ביצוע שליחותה למורכבים יותר".
יש לזכור, כמו כן, שעל פי מועצת הוותיקן השניה, "החפות מטעות שהובטחה לכנסייה שוכנת גם בחבר הבישופים, ביושבו, יחד עם יורשו של כיפא, כסמכות ההוראה העליונה של הכנסייה" ("אור לגוים", 25).
לאהוב את האפיפיור
מלבד ציות לדוגמות, האפיפיור הקדוש פיוס העשירי הזכיר בקבלת קהל משנת 1912 את המצווה לאהוב את האפיפיור ולציית לו. ג'ובאני בוסקו הקדוש עודד את שותפיו ואת הצעירים שלהם סייע לשמור תמיד בליבם "שלוש אהבות לבנות": "גוף המשיח, גבירתנו והאפיפיור".
ב-27 במאי 2006, במהלך דברים שנשא בקרקוב בפני צעירים שהתבגרו במהלך כהונתו של יוחנן פאולוס השני, האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר הסביר במילים פשוטות את מה שהוכרז מזמן באותו מסמך בשנת 1870:
"אל תפחדו לבנות את חייכם על גבי הכנסייה ויחד עם הכנסייה. כולכם גאים באהבה שיש לכם לכיפא ולכנסייה שהופקדה בידיו. אל תתנו לאלו שרוצים להשתמש במשיח כנגד הכנסייה לשטות בכם. יש יסוד אחד שעליו ראוי לבנות בית. היסוד הזה הוא המשיח. ישנו רק סלע אחד שעליו ראוי לשים כל דבר באשר הוא. הסלע הזה הוא מי שישוע אמר לו: "אתה כיפא, ועל הצור הזה אבנה את כנסייתי" (מתי טז:18).
"צעירים, אתם מכירים היטב את הסלע של זמננו. לכן, אל תשכחו שכפיא שצופה עכשיו בכינוס הזה מחלונו של אלוהים האב, או כיפא הזה שעומד עכשיו לפניכם או כל כיפא אחר, לעולם לא יתנגד לכם או לכך שתבנו את ביתכם הנצחי על הסלע. אדרבה – הוא ייתן את ליבו וידיו כדי לעזור לכם לבנות חיים על גבי המשיח ועם המשיח".
