הקרדינל טגלה מודה לאפיפיור בשם כל הפיליפינים

האפיפיור פרנציסקוס ערך מיסה בבזיליקת פטרוס הקדוש לציון 500 שנים לנוכחות האמונה הקתולית על אדמת הפיליפינים. בסיום התפילה, הקרדינל לואיס אנטוניו טגלה, לשעבר הארכיבישוף של מנילה, הביע את תודתו לאב הקדוש בשם כל הפיליפינים באשר הם. בקול מלא בהתרגשות, נשיא המועצה האפיפיור לבישור העמים סיפור לאב הקדוש שכשמהגרים פיליפינים מתגעגעים לסביהם שבמולדת, הם מתנחמים בקרבתו הרוחנית של האפיפיור, הלולו קיקו שלהם.  

להלן תרגום דבריו של הקרדינל טגלה:

האב הקדוש,

המהגרים הפיליפינים ברומא רוצים להביע את תודתם על כך שהובלת אותנו במיסה הזו, כהודיה על הגעת האמונה הנוצרית לפיליפינים לפני כחמש מאות שנה. אנחנו מעניקים לך את אהבתם של 7641 האיים של ארצנו. ישנם למעלה ממאה מיליון פיליפינים שמתגוררים בלמעלה ממאה ארצות ברחבי העולם. הם מאוחדים עמנו בבוקר הזה. אנחנו מוקירים את דאגתך כלפינו וכלפי כל המהגרים ברומא, כפי שהדבר בא לידי ביטוי דרך סגנך לענייני ההגמוניה של רומא, כבוד הקרדינל אנג'לו דה דונאטיס, מנהל המשרד לענייני מהגרים של ההגמוניה, מונסיניור פיירפאולו פליקולו, וכוהן המרכז הפיליפיני בעיר, האב ריקי גנטה. הגעת האמונה הנוצרית לארצנו היא מתנת האלוהים. העובדה שהאמונה התקבלה על ידי מרבית עמנו ושהם העניקו לה אופי פיליפיני היא גם מתנת האלוהים. עתה, הפיליפינים הם המדינה השלישית בגודלה מבחינת מספר הקתולים שמתגוררים בה. זוהי אכן מתנת האלוהים. אנחנו מייחסים את אמונתו הנאמנה של העם הפיליפיני אך ורק לאהבת האלוהים, לרחמיו ולנאמנותו, ולא לשום זכות משלנו.

בין השנת 1521 עד 2012 ראינו חסד על גבי חסד. אנחנו מודים לאלוהים על נושאי המתנות במהלך חמש מאות השנים הללו: המבשרים הראשונים, מסדרי המקודשים, הכוהנים, הסבתות והסבים, האימהות והאבות, המורים, הקטכיסטים, הקהילות, בתי הספר, בתי החולים, בתי היתומים, החקלאים, הפועלים, האומנים, העניים שעושרם הוא ישוע. הודות לחסדי האלוהים, הנוצרים הפיליפינים המשיכו לקבל את האמונה שהיוותה להם מקור תקווה למול עוני, פערים כלכליים, תהפוכות פוליטיות, טייפונים, התפרצויות הרי געש, רעידות אדמה ואפילו למול המגפה נוכחית. בד בבד עם ההודאה בכך שנכשלנו בניסיון לחיות את האמונה באופן עקבי, אנחנו גם מכירים בתרומה הגדולה של האמונה הנוצרים לעיצוב התרבות הפיליפינית והאומה הפיליפינית.

על המתנה להמשיך ולהיות מתנה. יש לחלוק אותה. אם היא נשמרת לנמען בלבד, היא כבר איננה מתנה. ברזי תוכנית האלוהים, מתנת האמונה שקיבלנו נחלקת עתה על ידי אינספור מהגרים נוצרים פיליפינים בכל רחבי תבל. עזבנו את משפחותינו, לא כדי לנטוש אותן, אלא כדי לדאוג להן ולעתידן. מרוב אהבתנו להן, אנו סובלים את כאב הפרידה. כשרגעי בדידות מגיעים, מהגרים פיליפינים מוצאים כוח בישוע, שעורך את מסענו עמנו, ישוע שהפך לילד (סנטו נינו), ונודע כנצרתי (נזרנו), שנשא את הצלב בעדנו. אנחנו מתנחמים בחיקה של מרים אימנו ובהגנת הקדושים. כשאנחנו מתגעגעים למשפחותינו, אנחנו פונים לקהילה, ביתנו השני. כשאין עם מי לדבר, אנחנו שופכים את ליבנו בפני ישוע בתקדיש המבורך והוגים בדברו. אנחנו מטפלים בילדים שנמצאים תחת אחריותנו כאילו היו ילדינו שלנו, ובמבוגרים כאילו היו הורינו. אנחנו שרים, אנחנו מחייכים, אנחנו צוחקים, אנחנו בוכים, אנחנו סועדים. אנחנו מתפללים שבאמצעות המהגרים הפיליפינים, שמו של ישוע, יופיה של הכנסייה והצדק, הרחמים והשמחה של אלוהים יגיעו עד קצות הארץ. כאן ברומא, שבה אנחנו מתגעגעים לסבינו ולסבותינו, אנחנו יודעים שיש לנו לולו קיקו (לולו – כינוי חיבה לסבא בטגלוג; קיקו – קיצור של השם פרנציסקוס). תודה רבה לך, האב הקדוש.