הרש גולדברג, בן ערובה ישראלי, נהרג בעזה
מאת רוברטו צ'טרה
פגשתי את רייצ'ל כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר. חבר ישראלי יצר את הקשר ביננו. אני התקשרתי אליה והצעתי שניפגש בבית קפה בעיר העתיקה או במלון. אבל היא התעקשה שאפגוש אותה בביתה, יחד עם בעלה ג'ון ושתי האחיות הצעירות של הרש. יש הבדל גדול כאשר ראיון מתקיים בביתו של המרואיין. אתה מסוגל להבין הרבה יותר ולהיות קרוב יותר למצב שלהם.
הראיון הראשון אחרי 7 באוקטובר
באותו בוקר קיצי בסוף אוקטובר, למדתי על הצער שלהם, על רגישותם הדתית, על כוחם העדין אך העוצמתי ועל האמפתיה שלהם לסבל. ומעולם לא שחררתי את המפגש. כי המשכנו להתראות בהזדמנויות אחרות במהלך אחד עשר החודשים של המאבק והכאב הזה. אני אוהב לומר שהפכנו לחברים. לא דיברנו על החטיפה, גם לא על מלחמה או על פוליטיקה.
חייהם וחלומותיהם של רייצ'ל והרש
רייצ'ל סיפרה לי הכל על הרש. בערך על 23 שנותיו. ממתי שהוא היה בן שמונה והם עברו מארה"ב לישראל. על סקרנותו לגבי העולם והמצב האנושי. על טיולי הטרמפים שלו ברחבי אירופה. על אהבתו לאיטליה. על הכרטיסים שהוא כבר קנה לטיול מסביב לעולם במשך שנה. על התשוקה שלו למוזיקה, שלימים התבררה לו כקטלנית באותו פסטיבל הסופרנובה הידוע לשמצה. על לימודיו כחובש ("אבל אל תגיד את זה כי זה יכול להיות מסוכן עבורו אם החוטפים ידעו"). מהחברותיות הבולטת שלו, שגרמה לו לרכוש חברים רבים, "אפילו ערבים". בקיצור, דיוקן פשוט וחד של אדם טוב עם רצון חזק לחיות.
מילים של אהבה ותקווה, לא כעס
נדהמתי מהשלווה של האישה הזו, ביטוי לרוחניות פנימית עמוקה. ונדהמתי מהיכולת יוצאת הדופן שלה לשלב כוח ועדינות. אף מילה של כעס, ייאוש או טינה לא יצאה מפיה. אלא רק מילות אהבה: "בעזה יש אמהות שסובלות כמוני, ורבות אפילו יותר ממני כי אין להן יותר אפילו תקווה", "ואני משוכנעת שהרש מטופל כעת גם בעזה על ידי אמא, וזה מנחם אותי כי אמהות לא יודעות לשנוא." הסיפור שלה ריגש אותי, והיא שמה לב. חלקנו חיבוק חזק. חיבוק שהיה סימן לברית. זה נראה קצת פרדוקסלי שהיא זו שמנחמת אותי.
הודעת וידאו ופגישה עם האפיפיור
לפני שעזבה היא אמרה לי: "האם תוכל לשלוח הודעה לאפיפיור פרנציסקוס?" "לא יודע, ננסה." הקלטנו סרטון קצר בו רייצ'ל לא שאלה דבר, אך הודתה לאפיפיור על דבריו ותפילותיו לשחרור בני הערובה. ברגע שהיא ירדה במדרגות שלחתי את הסרטון לעורך שלי כדי שימצא דרך להראות אותו לאפיפיור. כמה ימים לאחר מכן החליט האפיפיור לקבל בברכה משלחת של קרובי משפחה של בני הערובה בוותיקן. רייצ'ל הייתה זו שהעבירה איתו הכי הרבה זמן. כשהם יצאו הם לוו על ידי שומרי ראש ישראלים שמנעו מעיתונאים להתקרב. אבל היא הופתעה לראות אותי ברומא וחמקה מהאזור השמור כדי לבוא לחבק אותי ולספר לי כמה התרגשה במפגש שלה עם האפיפיור פרנציסקוס.
פגישות רבות לאורך זמן
לאחר מכן התראינו מספר פעמים אחרות במהלך אחד עשר החודשים האלו. הכרתי אותה עם הקרדינל זופי כשהגיע לירושלים. הפעם האחרונה הייתה לפני כמה שבועות עם הקולגה שלנו מריה ג'יאניטי מ-RAI, שהקדישה לה ראיון יפה. היא סיפרה לי על הנחמה שנתנה לה באמצעות תפילת התהילים באופן תדיר. ובתקווה מתמדת, היא אמרה לי: "ברגע שישחררו אותו, אתה תהיה בין הראשונים שאתקשר אליהם לבוא ולחגוג איתנו."
שיחת טלפון בלילה: נמצאה גופתו של הרש
ואז במוצאי שבת שעברה קיבלתי טלפון מחבר ישראלי: "אני מצטער להגיד לך את זה אבל הם מצאו שש גופות בעזה, ונראה שאחת מהם היא של הרש. הרש לא חוזר. כך פסקו פושעי חמאס, ושל אלה שלמען האינטרסים העלובים שלהם לא ניהלו משא ומתן על השחרור שלו. ראיתי וכתבתי דברים קשים במהלך אחד עשרה החודשים שכתבו. 40,000 אלף מתים בעזה, רבים בני אותו גיל של הרש. אך שיחת הטלפון הזאת הכניסה אותי למצב של ייאוש. כי כפי שנכנסתי לחייהם של רייצ'ל וג'ון, כך נכנס הרש לחיים שלי.
סליחה וסבל
רייצ'ל אמרה לי פעם: "אני יודעת שאתם נוצרים עובדים הרבה על סליחה. לדבר על סליחה במצב הזה זה קשה, ואפילו כמעט בלתי אפשרי. אבל יש דבר אחד שיכול לסלול את הדרך לסליחה הדדית בעתיד. וזה להיות מודע לסבל של האחרים אנחנו לא היחידים שסובלים מעבר לחומה הזאת, יש כל כך הרבה אנשים חפים מפשע שאנחנו לא יכולים להתעלם מזה." ורייצ'ל לא מתעלמת מזה.
